החלטה בתיק בש"פ 9799/05

1.        ערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים. העורר, מוחמד אל-עוקה, הואשם בעבירת רצח. נאיף אבו סירחאן נרצח ב-12.1.2005 בצומת בני ראם (מסמייה). הרצח היה רצח אכזרי. גופו של הקורבן שוסע באמצעות סכינים וגרזן במרחץ דמים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר במידה הדרושה לצורך מעצר עד תום ההליכים, ועל קביעה זו חולקת עו"ד ברקו, באת-כוח העורר.

2.        אין חולק על כך כי יש ראיות לכאורה לכך שסלימאן אל-עוקה, אחיו של העורר (מאב), נטל חלק ברצח. סלימאן טען (בחלק מהגירסאות) שביצע את הרצח לבדו. דבר זה לא יתכן - פועלים שעבדו עם נאיף והיו במקום לא יכלו, אמנם, לזהות את מי שרצחו את מעבידם כיוון שפני הרוצחים היו מכוסות, אך הם ציינו שכמה אנשים השתתפו ברצח. השאלה היא, איפוא, האם העורר היה אחד מאותם אנשים שרצחו את המנוח יחד עם סלימאן.

3.        כמה שנים לפני הרצח, בשנת 2001, נרצח אחיהם של העורר וסלימאן, סלאח אל-עוקה. מגירסתו של סלימאן בפני המדובב עולה כי המנוח נרצח כחלק מנקמת דם על רצח סלאח.

4.        קיימות שתי ראיות מרכזיות הקושרות את העורר לרצח: הראיה הראשונה היא איכון המכשיר הסלולארי שברשותו, ממנו התנהלו שיחות בסמוך לשעה 7 בבוקר (שעת הרצח) בצומת בה אירע הרצח. הראיה השניה היא גרסתו של סלימאן בפני המדובב. יצויין כי ישנן ראיות נוספות שהן בגדר תוספת ראייתית אך לא למעלה מכך.

5.        הראיות לפיהן המכשיר הסלולארי אכן נמצא בשעת הרצח באזור הרצח הינן ראיות חזקות. העורר, שהוא תושב כפר ערערה שבדרום, טוען כי מעולם לא היה מצפון לעיר באר שבע. העורר אף התכחש תחילה לכך שהמכשיר הוא שלו. אחר כך טען כי המכשיר משותף לו ולאשתו. ברם, אשתו של העורר טענה בחקירתה כי היא שוהה כל הזמן בבית ואין היא יודעת כלל היכן נמצאת צומת בני-ראם. ישנן ראיות נוספות בעניין המכשיר הסלולארי, אך אין צורך להאריך. לכאורה היה המכשיר בשעת הרצח בצומת בני ראם.

6.        הראיה המפלילה השניה הינה פתק שכתב סלימאן למדובב במהלך שיחה שהוקלטה. מדובר באחד מסדרת פתקים שהמדובב אמור היה (כביכול) להציג בפני בני משפחתו של סלימאן כדי לרכוש את אמונם. בפתק הרלוונטי לענייננו כתב סלימאן (בתרגום לעברית): ". . . שתדע שהוא יודע כל דבר, אני ואיסמאעיל ומוחמד היינו ברכב שלי". במקום אחר ציין סלימאן כי את הרצח בצעו אחים ובני דודים. השאלה שבמחלוקת היא האם כאשר סלימאן דיבר על "מוחמד" שהיה עימו ועם איסמאעיל בשעת הרצח כוונתו היתה לאחיו העורר ששמו הפרטי מוחמד. העורר הוא ה"מוחמד" היחיד בין האחים (מדובר, כאמור, באחים משני אמהות) וגם אסמאעיל הוא אח של השניים.

7.        בהחלטה ציינה הערכאה הראשונה כך:

"במהלך דבריו של סלימאן למדובב מדבר הנ"ל כלפי כל אחיו בשמותיהם הפרטיים ולא מציין כלפי אף אחד מהם את הכיננוי 'אחי'. ההגיון הבריא והשכל הישר מלמדים אותנו כי אם היה רוצה סלימאן להבדיל בין מוחמד שהוא אחיו - המשיב [העורר שלפני - מ.נ.] לבין מוחמד אחר שהוא בן דודו לדוגמא, היה הנ"ל מציין את תוארו של מוחמד שכן הוא מציין בנשימה אחת שהיו עמו ברכב 'אסמאעיל ומוחמד' קרי, שני אחיו. שכן לא ראה סלימאן כל צורך לייחד אחד מהם היה זה ברור לו שהוא מדבר על שני אחיו".

8.        טוענת באת-כוח העורר כי לעורר חמישה בני דודים הנושאים את השם מוחמד אל-עוקה ואין להסכים ל"הגיון הבריא" שהפעיל בית המשפט. עו"ד אריאלי, בא-כוח המשיבה, הסכים, בתשובה לשאלתי ולאחר בדיקה, כי בתמלילים מזכיר סלימאן גם אחד מבני דודיו בלי לציין קרבה. דהיינו, לכאורה אי ציון קרבה לא מעיד אם מדובר באח או בבן דוד.

9.        שקלתי בדבר ובכל זאת נראה לי הגיונו הבריא של בית המשפט. אבאר: כאשר מדובר בבן דוד ששמו איננו זהה לשמו של אח יש היגיון בציון שמו בלי תוספת קרבה. שכן השם לבדו מלמד במי מדובר. לעומת זאת, כשאותו השם משותף לאחד האחים ולבני דודים אחדים (מוחמד) אי ציון קרבה מצביע דווקא על קרבה של אח ובפרט כשבאותו משפט עצמו נזכר מי שאין חולק על כך שהוא אח - איסמאעיל.

10.      בנוסף לעניין האיכון והפתק שרשם סלימאן ראוי לציין כי יש ראשית שבראשית של הודאה בסיום חקירתו של העורר מיום 18.8.2005 בשעה 14:28. העורר נשאל, בין השאר, על האכזריות שברצח, והוצגה לו השאלה הבאה: "היה לכם אקדחים, למה לא יכלתם לירות בו ולהעניק לו מוות 'הומני' ולא היה צריך לשחוט אותו בגרזנים ובסכינים כמו חיות". על כך השיב העורר "אלוהים לוקח ואלוהים נותן". וכשחזר החוקר על השאלה השיב העורר "אין לי תשובה".

           אכן, הודיה של ממש אין כאן אך ראשית שבראשית של הודיה יש בתשובות שנתן העורר. מתבקש היה, לכאורה, שהעורר ישיב ברוח תשובות קודמות כי לא נטל חלק בארוע וממילא אין לבוא אליו בטענות לעניין אופן ביצוע הרצח.

11.      עניין אחרון, בו ישנה נקודת קישור בין הראיות לכאורה לבין אחת מעילות המעצר: לפי כמה מזכרים שהוצגו זומן העורר לסור למשטרה בדחיפות לצרכי חקירה. (9.2.2005, 17.2.2005 ושוב ב-27.2.2005). העורר התייצב במשטרה רק ב-15.8.2005 וציין שמצא בביתו הזמנה לבוא לחקירה. בתקופה שבין התוודותו של סלימאן לבין התייצבותו של העורר נעצרו שישה מבני המשפחה ושוחררו כולם. העורר טוען כי המשטרה לא חיפשה אותו והוא התייצב כל העת בלשכת העבודה. אכן, נראה כי מאז חודש פברואר חדלה המשטרה לחפש את העורר ועם זאת, הימנעותו של העורר מלסור למשטרה לחקירה הינה ראשית ראיה לתחושת אשם, ובנוסף לכך מעידה היא על הקושי שיהיה צפוי באיתור העורר אם ישוחרר לחלופת מעצר, ולו למעצר בית.

12.      הראיות הן בגדר ראיות לכאורה. ראיית האיכון היא חזקה. הפתק ובו השם מוחמד איננו נקי מבעיות. יתכן ובנסיבות אחרות הייתי שוקלת בכל זאת ועל אף שמדובר בעבירת רצח שחרור בערובה אילו הייתי משוכנעת בדרגה גבוהה של ודאות הקרובה לוודאות מוחלטת שהעורר לא יימלט מאימת הדין. לאור המתואר - איני סבורה שניתן לתת אמון בעורר. עילות המעצר הן המסוכנות הנלמדת מהרצח האכזרי, והחשש הממשי מהימלטות מהדין. בנסיבות אלו החלטתי לדחות את הערר.

ניתנה היום, ו' חשון, תשס"ו (8.11.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: